מלחמת יום הכיפורים 1973 42 שנה ושום דבר לא השתנה

מלחמת יום הכיפורים 1973

לזכרם ולזכר חללי מלחמות ישראל

יום שישי 05.10.1973 שעה 17:00 מצלצל הביפר של ידידי,

הוא מתקשר ליחידה ופניו נפלו.  יש מלחמה הוא אומר לי,

תארזי מזוודה. בטוח שיקחו אותך,את אחות חדר ניתוח, לא?

בעוד שעה קלה או לפנות בוקר.  אני לא יודע אבל אני חייב ללכת.

מסוק  ממתין לי בשדה דב אמר. יורדים דרומה  ולא פרש.

הפרידה הייתה קשה, בעיקר הלא נודע.

נתראה אחרי המלחמה אמרנו וחתמנו בנשיקה.

לפני לכתו, הוריד עבורי מהבוידם מזוודה קטנה שנהגתי לקחת איתי למילואים הרבים שהייתי עושה ברפידים עוד מימי מלחמת ההתשה.

ראיתי אותו דוהר במכונית לכיוון רידינג. ביום כיפור, ממש לא מציאותי.

הכנתי מעט חפצים, מעט אוכל משומר, ופתחתי את הרדיו בשקט בתחנה זרה. הרדיו שידר כהרגלו,בטלוויזיה, בתחנת סי אן.אן ובי,בי סי,הכל רגיל, מוזר למדי.  יצאתי למרפסת, יום כיפור.  בקושי מסתובבים אנשים ברחוב בן יהודה.

לעומת זה תנועת כלי רכב ערה שאיננה אופיינית ליום הכיפורים.

החלטתי להמתין לקריאה רשמית, אולי הייתה זו קריאת שוא?

לא היה טעם להלחיץ את ההורים. במקום, נכנסתי לשכנים כדי לספר להם את החדשות הלא נעימות בלשון המעטה.

הלכתי לישון מוקדם, אי שקט בלתי מוסבר גרם לי להתגלגל כל הלילה מצד אל צד.  בשעה ארבע וחצי בבוקר צלצל הטלפון,

תכיני מזוודה צווה עלי ה – סמ"פ של היחידה,יש מלחמה.

נגיע לקחת אותך בסביבות חמש בבוקר,אין זמן,חכי למטה.

צלצלתי חזק בדלתם של השכנים לבקש שישגיחו על הבית.

התקשרתי להורים שהיו מבוהלים משיחת הטלפון הבלתי צפויה.

תחזרי בשלום אמרו לי, שמרי על עצמך, שלחתי  נשיקות,

סגרתי את הטלפון, לקחתי את המזוודה וירדתי למטה להמתין.

בחמש בבוקר הגיע רכב צבאי, עלי מהר,אין זמן צריך לאסוף עוד אנשים.

הגענו למקום ההיאספות הרגילה שלנו כיחידת בית חולים שדה 542 ביפו,  במקום התאסף כבר צוות די גדול של אנשים ביניהם רוקחים,רופאים,אחיות חדר ניתוח אנשי תחזוקה ועוד.

רובינו הכרנו האחד את השני ממילואים קודמים.

מצד אחד היה נחמד לפגוש חברים ותיקים. מצד שני הסיטואציה הייתה מאוד לא נעימה. אוטובוסים עמדו בצד כדי לאסוף אותנו לשדה התעופה כדי להגיע לרפידים במהירות האפשרית בהיותינו צוות חלוץ,

שעה כבר שמונה בבוקר.  התברר לנו ששדה התעופה הופגז והמטוסים לא יוכלו לנחות ברפידים.  מנסים לגייס אוטובוסים כדי להוריד אותנו דרומה.  זמן ההמתנה מתארך, שמועת זורמות מכל עבר. חדשות אין.  בשעה שתים אנחנו עולים לאחר המתנה ארוכה אל האוטובוסים בדרכנו לסיני.

דרך של שבע שעות נסיעה באותם ימים.  היינו צוות חלוץ, לא היה מה לעשות.

הדרך מתארכת, טנקים על הציר משאיות, טנדרים ומה לא,שירה ארוכה עד אין קץחוסמת את דרכנו דרומה. הנהגים מתחלפים בדרך, וחשכה יורדת אט אט.

קרוב לשעה 10 בלילה הגענו למרפאה ברפידים כאשר מסוק מלווה אותנו מלמעלה.

חשכה מוחלטת, הירח מוסתר והשמיים מעוננים מעט.

הרופאים מחליטים לעצור במרפאה להתפנות ולקחת מורפיום ועוד מספר תכשיריםשהיו נעולים במקום מבטחים במרפאה.

פרחי היקר שהתחתן רק שבועיים קודם לכן יורד מהאוטובוס כאשר צפירה רמהנשמעת באזור.  פרחי לא מספיק להגיע לקחת את המורפיום כאשר רסיס קטנטן פוגע הישר בלבו בלי להותיר סימן. הוא נופל על הרצפה והרופאים מנסים להחיותוללא הצלחה עד שגילו היכן הרסיס. כולנו בהלם.  אנחנו עולים בזריזות חזרה

לאוטובוס בדרך למצוא אולי מסתור בתוך צלע ההר שם נמצא בית חולים השדה החדש. כמו גם מקלט תת קרקעי. המרחק לא גדול מהמרפאה.

הנהג איננו מכיר את הדרך,  הקשר לא בדיוק עובד, המסוק מנסה להאיר את דרכנו בחשכה וללא הצלחה. הנהג סוטה מהדרך ונכנס לכביש אחר. המסוק מגלה את הטעות ושולח רכב שטח שיסע לפנינו וילווה אותנו הבלתי חמושים אל בית החולים.  הרכב מוביל את הנהג לדרך הנכונה. דרך שגם באור יום קל לטעות במדבר אם לא מכירים את הדרך.  מבית החולים שם ציפו לנו מאוד שלחו אמבולנס לפגוש את האוטובוס.  החשיכה והנסיעה ללא אורות גרמה לתאונה.

יש הרוגים ופצועים בין הרכב שהוביל אותנו לאמבולנס.  כך אנחנו מגיעים סוף סוף לבית החולים.

המקום ריק מתכנים,  שבועיים לפני 5.10. שבתי ממילואים של חודש ברפידים. לפני שעזבתי דווחתי למפקד האוגדה, שבית החולים ריק מחומרי חבישה,חבילות לניתוחים ועוד.  "זה לא התפקיד שלך אמר לי" שתקתי, ודווחתי לממונים עלי ביפו כאשר שבתי הביתה.

למזלנו הגדול, אחד המפקדים החליט להוריד בית חולים שדה שלם לרפידים כי לא היה לו מקום לאכסן את בית החולים על תכולתו ביפו.  בזכות אותו מפקד חיי רבים ניצלו.

בית החולים,ארוז כולו, היה בתוך מבנה סגור ליד בית החולים שנמצא בצלע ההר. בהעדר מפתחות, פרצו הגברים את הדלתות והחלו להוציא את תוכן הארגזים החוצה אל חדרי הניתוח.

היינו קבוצה קטנה של רופאים ואחיות, הפצועים החלו להגיע.

ממול לצלע ההר שרקו כדורי הנון מם ואנחנו לא יודעים מה לעשות מול האורות האדומים שמפלחים את הדממה והחשכה.  התבקשנו להכנס פנימה אל תוך המבנה.  לא היו לנו לא קסדות,לא נשק, בקושי חומרים לטיפול ראשוני, ממש כלום.

משימה בלתי אפשרית. פצועים מגיעים והצוות מתחלק ומתחיל לטפל עם מה שיש לנו.

כך מתגלגל הגלגל.  צוות מיומן שממציא כל מיני פתרונות ממה שאין.  מכל עבר מגיעים עוד ועוד פצועים, אנחנו מתוגברים, אבל הצוות המקצועי עדין מצומצם.

מסוקים מלאים נוחתים על משטח ליד בית החולים, חלק מהצוותים ממינים אותם, חלק מונשמים,חלק נשלחים ישירות לחדר ניתוח וחלק לאשפוז.  הקצב הולך וגובר. לעיתים נחתו 3 מסוקים האחד לאחר השני. במי לטפל קודם? הצוות החלטי,פועל בדייקנות ואין חייל שלא מטופל.

עובר יום עוברים יומיים שלושה, אנחנו לא מצליחים לשים ראש לדקה ש למנוחה על הרצפה האדומה.

קר, בקושי יש שמיכות לפצועים, כל פצוע שאנחנו מצליחים להציל מעלה חיוך גדול על פני כולנו.   עוד חיל יחזור הביתה.

ישנם כמה מקרים שלעולם לא אשכח, באחר הימים הביאו טנקיסטים בחור שחולץ מטנק, משהוא עבר במקרה במקום ושם יד על פיו, וגילה שהוא עדין נושם.

במהירות ככל שיכלו הביאו אותו ישירות לחדר ניתוח, המראה היה קשה,אחסוך מכם, הבחור קבל 128 מנות דם. צוות ענק של רופאים ואחיות עבדנו עליו, הצלחנו לייצב את לחץ הדם שלו. לאחר תשע שעות של ניתוחים, העברנו אותו לחדר התאוששות. כשעה אחרי, הבחור התעורר, וכל שאמר היה תודה,

אני יודע שאני היחידי ששרדתי.

רופאים שנכחו במקום, האפיקורסים הכי גדולים הלכו להניח תפילין.  בכינו כמו ילדים קטנים מרוב התרגשות, כנראה שהיה זה רגע של שבירה חיובית.

קבלנו המון כוח להמשיך הלאה. לא האמנו שהבחור יישאר בחיים.

הבחור הועבר להדסה ירושלים במטוס.  ידוע לי ששהה שם מספר חודשים בטיפול נמרץ, ויצא מבית החולים במצב טוב.

אוכל בהתחלה לא היה לנו בכלל, הדודות של הוועד למען החיל ארגנו לנו משלוחים, התכולה של קפה וסיגריות היו מוצנחת עבורנו מלמעלה. רק בשלב מאוחר יותר החלו להגיע מנות קרב שבקושי הספיקו לספק מעט אנרגיה. ממילא אין זמן לאכול,

החיים יקרים יותר.  וכך במשך שלושה חודשים כמעט עוברים דרכנו מאות פצועים, חלקם הגיעו גם מעבר לתעלה לאחר הצליחה. חלקם הגיעו משרם, הזמן כאילו עומד מלכת,אין חופשות,אין יציאות צפונה. ומגיע חנוכה.

כמו בכל יחידה גדולה כבית חולים שדה, היו בינינו צוותים רבים.

הייתה  בינינו חבורה קטנה של אנשים שתפקידם היה זיהוי חללים.

חלק חשוב ביותר מחד וקשה שבעתיים מאידך.

חבורת המלאכים כפי שקראנו להם התגוררה במבנה מרוחק מעט מהמאהל שהוקם עבורנו ועבור הפצועים.   הוקם גם מטבח שדה כדי לספק ארוחות אנושיות לצוות.

לקראת חנוכה, קבלנו מעט מצרכים לחג והחלטנו להפתיע את חבורת המלאכים.

לקחנו אתנו שתי חנוכיות, נרות חנוכה, גפרורים,סופגניות ועוד וצעדנו לעבר המבנה בו התגוררו המלאכים.

תחילה סרבו לפתוח לנו את הדלת.

הסברנו שבסך הכל הבאנו להם מצרכים לחג. רק לאחר שכנוע ארוך, הצלחנו במשימה.

פני האנשים היו חתומות, שבריר של חיוך נראה בקצה הפה כאות תודה על ההפתעה שעשינו להם. כמו שהגענו כך חזרנו למגורים כאשר הדמעות זולגות מעיני כולנו.

במשך תשעה חודשים שהייתי בסיני עם שתי חופשות של 48 שעות כל אחת בביתעברנו אני וחברי כל כך הרבה דברים שקשה לתאר את הכל.

לא ידעתי שאחד הרופאים הסריט את הצוות בעבודה.  נודע לי במקרה. ראיתי את הסרט פעם אחת בלבד.  בנסיבות שלא כאן המקום לפרטן.  אני מעריכה שהוא שמור בגנזך של צה"ל. וטוב שכך.

לאט לאט ירדה כמות הפצועים, יכולנו לצנוח על מיטות שדה לשינה קלה בתורנות. כמו כן נכנסנו למטבח והחלפנו את הטבחים כדי לשפר מעט את האוכל שהוגש לנו.

אני זוכרת שעשיתי יום אחד שתי תבניות ענקיות של עוגת תפוחים שמצאתי במטבח,לא ידעתי איך העוגות יצאו בתנאי שדה עם החול שמתעופף בכל פינה. גם לא הכנתי מעולם גודל כזה של עוגה. (כמו תבניות גדולות בקונדיטוריות מקצועיות)שתי התבניות שהכנתי נגמרו כל כך מהר שהיה קשה להאמין.

כך, לאחר תורנות רפואית הייתי נכנסת למטבח להכין משהוא טעים לחברים.  הרבה אפשרויות לא היו.  אבל גם מהמעט שהיה ניתן היה להכין שקשוקות, סתם חביתה עם נקניק ועוד.

אומנים התחילו להגיע להנעים את זמנינו,

השיא הייתה חתונה של זוג שהתאהב במקום.

לאט לאט החלו לשחרר אותנו הביתה.

לימים קבלנו סיכות ותעודות הוקרה על חלקנו במלחמה.

צה"ל הוציא חוברת מסכמת על הפעילות של בית החולים בקרב כאשר ה "פרוגים" מטיילים למעלה בשמים ואנחנו רואים אותם מהארץ זוהרים כמו "כוכבים"

לנו אין היכן להסתתר.

חברים רבים אבדו את חייהם במלחמה הארורה הזו.

יהיה זכרם ברוך.

מודעות פרסומת

"הקונצרט" לא להחמיץ.

"הקונצרט"

הוא סרט צרפתי ,רוסי  רומני פרי יצירתו של הבמאי ראדו מיכאלאנו ראדו מיכאלינו נולד לאב עיתונאי יהודי בבוקרשט ב-1958. סבל תחת שלטונו של צ`אושסקו  והיגר לצרפת במהלך לימודיו ב-1980. תחילה עבד כעורך ועוזר במאי בסדרת ג`יימס בונד. סרטו הראשון כבמאי, טראהיר Trahir משנת 1993, זכה בפרסי פסטיבל איסטנבול ומונטריאול. "רכבת החיים"  קטף את הפרס הבינלאומי בסאנדנס, פרס פיפרסק"י בוונציה והיה מועמד לשני פרסי סזאר. "תחיה ותהיה" שעסק בעליה מאתיופיה, עם יעל אבקסיס בתפקיד הראשי, זכה בשלושה פרסים בפסטיבל ברלין, בפרס הסרט והתסריט בפסטיבל קופנהגן, בסזאר לתסריט והיה מועמד לשלושה פרסי אופיר בישראל הסרט הקונצרט הוא סטירה על דברים רבים.  גם הישראלים והיהודים לא יוצאים כל כך טוב. הבימוי מבריק לדעתי. הקפדה על פרטים, דקויות של התנהגות. לא כל התפניות בעלילה הן הגיוניות אבל המשחק, הביצוע, הרעיונות, מכפרים על הכול. רוסים כמו רוסים יודעים לעשות סרט. הסרט מתאר הגשמת חלומו של מנצח התזמורת המהוללת של תיאטרון הבולשוי האגדי אנדרי פליפוב (אלכסי גוזקוב). הוא הוכרז כאוייב העם ברוסיה לפני כמה עשורים טובים. הופעותיו נקטעו במהלך קונצרט. להגברת ההשפלה, שובר ברזנייב עצמו את שרביט הניצוח כתוצאה מעמידתו בעד נגניו היהודים שנרדפו בידי המשטר הקומוניסטי שבראשו עמד ברזינייב. אנדרי פליפוב פוטר והפך למנקה בבולשוי. יום אחד במהלך ניקיונותיו, מגלה אנדריי הזמנה של התזמורת לנגן בפריז בעקבות ביטול פתאומי של תזמורת מפורסמת אחרת . שבועיים ליום הקונצרט.אנדרי, שלרגע לא הפסיק לחלום על היום בו ישוב לנצח על התזמורת מחליט על דעת עצמו להיענות להזמנה. בהבזק של רגע, ומבלי לחשוב הרבה הוא אוסף מחדש את כל חבריו המוזיקאים הוותיקים. מי שהיום עובדים כנהג אמבולנס, נהג מונית, איש הובלה מוכר בשוק הפשפשים ומי לא.  כולם נרתמים למשימה הכמעט בלתי אפשרית חרף העובדה שלא נגנו 30 שנה. הם מחליטים יחד לנסוע לפריס בתור תזמורת הבולשוי, כדי להחזיר לעצמם את כבודם האבוד לו הם ראויים.

יש שחושבים שאנדרי פליפוב אינו שפוי.  החלום שזור יחד עם סוד חייה של נגנת כינור מצליחה השחקנית מלאני לורן . הסוד שמור מפניה בידי צרפתיה מבוגרת (מיו מיו) ששומרת ומגדלת אותה מילדות, ומגוננת עליה מהעבר.

אנדרי פליפוב מתחיל לנצח על חלומו הגדול,קונצרטו לכינור של צייקובסקי. קולות צורמים נשמעים מהתזמורת. פליפוב שמאמין בכך שלכל תו יש חיים, ותו ועוד תו יוצרים הרמוניה סוחפת, סוחף את התזמורת,היא מתעשתת וברקע מתנגן קונצרטו מדהים לכינור ותזמורת של ציקובסקי.  הביצוע מרגש עד דמעות.

תענוג, לא רק לשוחרי מוסיקה.

ממחטות.   מומלץ בחום.

קטע  מהסרט, לחצו על  הכוכבים והכפתורים לעוד

עוד קטעים מיו טיוב http://www.youtube.com/watch?v=h0UUrar3uGg&feature=related

 שלוש

ארבע

Anne-Sophie Mutter, Tchaikovsky Violin Concerto (3rd Mvt.)

במאי: ראדו מיכאילאנו

הפקה: תסריט: ראדו מיכאילאנו, הפקה: אלאן אטאל, צילום: לורו דאילנד, מוסיקה: ארמנד עמאר בכורה: 22/04/2010 מקום / שנה: רוסיה/צרפת / 2009 אורך: 119 דקות ז`אנר: זר שחקנים: אלכסיי גוסקוב, דימיטרי נאזרוב, מיו מיו, ז`קלין ביסט, מלאני לורן המטבח של מאיר השמן לא בית תמחוי אלא מטבח שמספק אוכל לעשרות ילדים בבת ים. המטבח מופעל באמצעות תרומת חינם של סדנאות שניתנות על ידי מיטב השפים בארץ  לחצו      כאן 

לטריזם – לזכרם של קורבנות השואה -ליום הזיכרון הבינלאומי לשואה

יום הזיכרון הבינלאומי לשואה הוא יום זיכרון לזכר השואה המצוין ב-27 בינואר.
תאריך זה נבחר משום שהוא היום שבו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ בידי הצבא האדום, ושימש מדינות אחדות, ובהן גרמניה ובריטניה, כיום הזיכרון לשואה עוד קודם להחלטת האו"ם.
לראשונה צוין יום זיכרון זה בשנת 2006, וההחלטה עליו התקבלה פה אחד.
לזכרם

(N.L) HUMAN NEROLATHYRISM   

טופח והקשר למחלה נוירולוגית שנקראת לטיריזם במחנות הריכוז

שם זר לרבים.  בהחלט מהווה חלק מההיסטוריה של החיים במחנות השואה.

לבקשת כמה חברים,החלטתי להעלות הרצאה שנתתי בנושא לפני מספר שנים במרכז הרפואי תל אביב.

לקראת יום השואה החלטתי שהגיע זמן לשתף את הציבור במידע שקבלתי.

באחת השיחות שניהלתי עם סגן מנהל המחלקה בה עבדתי פרופ' ד.כהן בנושא השואה, התברר לי שהוא ניצל מהתופת.

פרופ כהן סיפר לי כיצד הוא וחברו הרופא הגיעו למחקר על הצמח טופח, ששמש למאכל בגטו.

מזון לא היה. בלית ברירה אכלו מה שהיה, וטופח היה.

שני הרופאים שמו לב שחלו שינויים בתחושה העצבית אצל אנשים שאכלו מהטופח תקופה ארוכה.

למזלו ולמזל חברו הם ניצלו, והמשיכו לחקור את הנושא גם במעבדות גדולות בעולם.
מתברר שבטופח יש מרכיבים בריאים,מצד שני יש בו גם רעלן שגורם לשיתוקים בגפיים התחתונות בעיקר אצל גברים.

בידודו של הרעלן יכול לתרום רבות לעולם ולשמש מזון בארצות בהן המזון קשה להשגה היות וגדל בכל תנאי מזג אויר.

עד היום לא הצליחו לבודד את הרעלן. על הסיבות לאי בידודו מניחה שתסיקו לבד.

סרקתי את ההרצאה. כי קשה לי לרשום, מקוה שיעניין אתכם.
עוד פרק עלום בהיסטוריה שנגלה לי במקרה.
תודה לכל מי שסייעו לי בהכנת הרצאה זו.

לקוח מההיסטוריה של הרפואה 1987 ,מוזיאון אדלר, אוניברסיטת וייט ווטר רנד יוהניסבורג

הצילום לקוח מהאינטרנט

קישור לפרק בספר
מידע נוסף  כאן

ערב מלחמת יום הכיפורים 5.10.1973 אתה שהלכת,דממה. לזכר הנופלים

אתה שהלכת

דממה.

אפרורית עננים בשמים

תחושת סתיו באוויר

הרוח מתעתעת בסבך העצים

דממה.

שלווה אילמת

העוטפת את הגוף המתכווץ

לופתת את יבבת הרוח החרישית

כמו פעמון שמתנגן ברוח

תוהה, מגששת,  במבט אל עבר קו האופק

אולי משם תבוא התקווה?

דממה.

ההיגיון  מסרב לעכל

הראות מתכהה

הדמעות זולגות אט אט

מכתימות את הלחיים

דממה.

דגל הלאום מתנוסס ברוח

שורות של זרים מונחים בערמה

הלב ניצבת בצביטה שממאנת להעלם

החור שנפער, ממשיך לדמם

כנהר זורם שנשפך אל הים הכסוף

דממה.

מתי יסתיים הסיוט על האובדן?

האם יפציע מעט טוב

טוב אמיתי ללא מכאוב

ללא תנאי?

זיכרון שלצידו חיים חדשים מאושרים?

אוטופיה כנראה

דממה.

רק צלצול פעמוני הרוח

מזכיר את המציאות

מחר אולי יום חדש

יהי זכרם ברוך

יזכור